<h1>עבוה"ק לרשב"א בית מועד שער שני</h1>
<h2>דף יח.</h2>
האפר אינו בן גיבול, ואם בא לסתום בו פי התנור, יש מן הגדולים שאמרו שלא יגבלנו במים. ולא עוד אלא ליתן לתוכו מים חייב ששרייתו זו היא גיבולו, אלא נותנו על פי התנור יבש. וכל שאר המורים הורו שמותר אפילו לגבלו שאינו בן גיבול. וכזה יראה לי שאי אפשר לאפר לגבלו ולהכינו מערב יום טוב כעפר שהרי מתייבש הוא לשעתו וכל שאי אפשר לו מערב יום טוב מותר.
<h2>דף קכג.</h2>
נוטלין את העלי לקצב עליו בשר ואע"פ שמלאכתו לאיסור, שכל הכלים אע"פ שמלאכתן לאיסור ניטלין לצורך גופן ולצורך מקומן חוץ מאותן שמנו חכמים שמייחדן ומקצן למלאכתן מפני חסרון כיס. קצב עליו בשר לא יזיזנו ממקומו ואפילו חושש שלא יגנב או מחמה לצל, אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר כמו שביארנו.
<h2>דף קלד.</h2>
אין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה, אבל בגחלת של מתכת מותר. ולמה אין ממתקין אותו אף בגחלת של עץ והלא נותנין צלי על גבי גחלים ואע"פ שמכבה, מפני שהחרדל אפשר מבערב. ועוד שהרבה מתקנין לימים הרבה והרי זה כטוחן את החיטים. אם כן למה שוחקין אותו, מפני שהשוחק את החרדל הרי זו מלאכה כלאחר יד וככותש את החיטים במכתשת קטנה. ויש מי שאומר מפני שנאכל לכל בלא מיתוק גחלים זולתי למפונקים. ויראה לי מפני שעיקר תיקונו בשל מתכת ולא בשל עץ, ולמה נתיר את הכבוי שהיא מלאכה גמורה. אבל ממתקין אותו על גבי גחלים של עץ ואינו חושש.
<h2>דף קמג.</h2>
עצמות שאין עליהן בשר וכן קליפין שעל השולחן, אע"פ שראויין למאכל כלבים ובהמה, אין מסלקין אותן ביום טוב מעל השולחן לפי שיש נולד ביום טוב כמו שיתבאר. וכיצד הוא עושה אם צריך למקום השולחן מסלק את הטבלא כולה ומנערה ואם צריך לטבלא מנערה והן נופלין מאליהן. ויראה לי שבין כך ובין כך מסלק את הטבלא ומנערה שאין העצמות והקליפין חשובין להיות הטבלא בסיס להן. וזה שאמרו ביום טוב אבל בשבת כל שהן ראויין למאכל בהמה מסלקין מעל השולחן וזורקן, לפי שאין מוקצה ונולד בשבת.
<h2>דף קמו.</h2>
שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יעשה לה פה יפה שנראה כעושה כלי, ובשבת אמרו ואין צריך לומר ביום טוב, ולמה התירו לעשות כן לפי שאין בנין וסתירה בכלים קטנים כחביות וכיוצא בהן. היו כלים גדולים הרי הן כאוהלים ויש בהן משום בנין וסתירה. היו מחולקין ומחוברין במוסתקי אע"פ שהן גדולים כאוהלים שובר ונוטל פירות שבתוכן, ובלבד שלא ייפה את השבר להיות לו כפה. מתיז אדם את ראש החבית של יין בשבת להניחה לפני האורחים ואין צריך לומר ביום טוב שאין זה מתכוין לעשות פה לחבית, אלא לתת להם יין בעין יפה. אבל לא יקבנה במקבות שאין זה אלא כמתכוין לעשות לה נקב בברזא, שאם לא כן יסיר המגופה שעל ראשה. נוקב אדם מגופה של חבית להוציא ממנה יין. במה דברים אמורים בנוקב המגופה מלמעלה, אבל בנוקב מצדה אפילו בצדה של מגופה עצמה אסור, ואין צריך לומר בגופה של חבית. אין חותכין שפופרת לשום אותה בנקב שבחבית, ביום טוב אמרו ואין צריך לומר בשבת. היתה שם ונפלה מחזירין אותה אפילו בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. היתה חתוכה ועומדת מערב שבת או מערב יום טוב אע"פ שלא נתנוה בנקב מבערב, נותנין אותה בנקב, ואין חוששין שמא יבוא לחתוך לכתחילה.
חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יום טוב, שבכלים מתיר ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד יום טוב. חותלות של תמרים ושל גרוגרות, מתיר ומפקיע וחותך. קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק.
<h2>דף קמח.</h2>
שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, וכן אשה מחברתה ככרות אפילו בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. אבל לא יאמר לו בלשון הלואה, שהלואה לזמן מרובה ושמא יבוא לכתוב. הלוקח יין ושמן מחברו ביום טוב אם אינו מאמינו, מניח טליתו אצלו. ויראה לי כשמניחו אצלו לא יאמר לו הרי טליתי אצלך משכון שזה כמעשהו בחול ואסור.
<h2>דף קמח:</h2>
הלואת יום טוב, יש מי שהורה שנתנה ליתבע ובית דין נזקקין לו, ויש מי שנסתפק בדבר זה שמא אין בית דין נזקקין לו. ומכל מקום אם קדם מלוה ותפס מן הלוה אין מוציאין מיד המלוה, ואפילו נטל ממנו כלי למשכנו אין מוציאין מתחת ידו, שהדבר ספק ואין נזקקין לא לזה ולא לזה. ואם חזר הלוה ותפס מן המלוה כליו אין מוציאין ממנו להחזירו למלוה, כי שלו הוא שחזר ונטל. נטל הלוה כליו של מלוה כדי שיחזיר לו מלוה כלי שנטל ממנו, מוציאין מן הלוה ומחזירין למלוה, שלא הלואת יום טוב אנו מגבין אלא גזילה שגזל מן המלוה אנו מוציאין ממנו. ויראה לי כי לדברי כולם הלואת יום טוב שני נתנה ליתבע ובית דין נזקקין לה וגובין אותה בבית דין.
כשהן מחלקין למחר לא יחלקו בפייס, שאין מפייסין ביום טוב כמו שאין מפייסין בשבת. וכן אין מחלקין במשקל שאין משגיחין ביום טוב בכף מאזנים כל עיקר, ואפילו להניח אדם בשר בביתו במאזנים לא לשקול אלא לשמרו מן העכברים אסור. במד"א במאזנים התלויין בטבעת שתולין אותן בה כששוקלין, לפי שנראה שנותנו לשקול כדרך שהוא עושה בחול.
